1וכאשר יבחן השפע הנבואיי מצד עצמו לא בבחינת הנותן ולא בבחינת המקבל כ"א בבחינת ענינו בעצמו על מי נאמרה הנבואה יקרא משא כי אין הכוונה בשם משא מה שישא ויקבל הנביא משפע הש"י כמו שפי' המפרשים אלא מה שישא ויקבל מה' אותו עם או אומה או איש והוא מל' וה' נשא עליו את המשא הזה מ"ב ט, כה כאילו מלת משא תורה על נושא אותה נבואה הנה התבאר שטבע החלוק בשפע הנבואיי יאמת הכלל הזה רוצה לומר היותו דבר ה' בבחינת הנותן והיותו חזון בבחינת השגת הנביא אותו והיותו משא בבחינת עצמות הייעוד ונושא הנבואה ההיא כי אין בלתי הנותן יתברך והעם או האיש שעליו תהיה הנבואה והנביא שהוא האמצעי ביניהם, ולכן נאמר דבר ה' לפי שהוא יתברך הנותן והמשפיע אבל לא יאמר חזון ה' לפי שאינו יתברך החוזה והנביא וגם לא יאמר משא ה', ואולי שעל זה גם כן אמר ירמיהו ירמיה כג, לד - לו והנביא והכהן והעם אשר יאמר משא ה' ופקדתי על האיש ההוא ועל ביתו כה תאמרו איש אל רעהו ואיש אל אחיו מה ענה ה' ומה דבר ה' ומשא ה' לא תזכרו עוד כי המשא יהיה לאיש דברו. וכאשר יבואו משלשת סוגי הלשונות האלה שנים יחד כאילו תאמר דבר ה' עם חזון ענינו שחזה אותו נביא אותו דבר ה' או שיזכור דבר ה', ומשא יהיה ענינו שבא אליו דבר ה' והשפעתו והוא משא על אומה או איש מיוחד וכן חזון ומשא בהיותם סמוכים ענינם שחזה וראה הנביא אותו המשא, ואמנם למה יבואו הלשונות האלה פעמים נפרדים ולמה יבואו פעמים מורכבים בכל אחד ממיני ההרכבות שזכרתי הכל הוא כפי ענין הנבואה וההתודעות ההוא כי חמרה הוא אשר חייב חלוקי הלשונות הפרדס או סמיכותם: